אביבה גבעוני

ישבתי בכיתה ליד ילדה שלא הכרתי.

היא שאלה איך קוראים לי ואמרתי לה. שאלתי – ולך?

אני לא בן, אני בת, היא אמרה לי.

 

 

מרים שיאון היתה מורתנו. אצלה היו פרסים למי שהתנהג יפה. היתה מציירת לכל אחת פרח במחברת. כל יום היתה עושה עלה ובסוף השבוע, אם הפרח היה שלם, סימן שהתנהגת יפה בכל הימים.

ולך, היה פרח שלם?

תמיד.

אני התנהגתי נהדר כי מאד פחדתי מכל המעמד הזה, בית הספר.

אביבה גבעוני