מה אספר לילד

 

לא היו לנו הרבה ספרים בבית. החלפנו ספרים בספרייה העירונית. ספריית בית רמז ברחוב רמז בנתניה. ספרים ישנים, משומשים, מצופפים על מדפים גורמים לי להתפרצות אלרגית. אני מריחה את הספרייה ממרחק השנים. ומחפשת בכיס המכנסיים את הממחטה. התקפי האלרגיה התחילו במחנה שמונים. אבל הזיכרון קורא לספרייה של כיתה א. ברשת קראתי שבית הספרייה נהרס ובמקומו נבנה מרכז לשירותים רפואיים.

ובכל זאת, זכור לי מהבית כרך עב כרס בשם – מה אספר לילד. הוא נועד להורים לפי שמו. הוריי לא הקריאו לנו סיפורים. אבי ידע לקרוא רק את העברית של מדור הספורט בעיתון ולאמי לא היה זמן. כשאגדל אבין על בשרי מה זה לגדל שלושה ילדים, אמרה לעתים קרובות. קראתי בספר בכוחות עצמי. מה קראתי? 

אני זוכרת את הכריכה שלו. כריכה קשה, ירקרקה. ועליה איור בצבע שחור של אמא וילד. מצאתי את הספר ברשת. הכריכה בצבע חום בהיר, השדרה אדומה ועליה איור כחלחל של ילדים יושבים בחצי גורן. אולי זה גן ילדים. אין אמא אין ילד. זוהי מקראה לגננות. 

היה לנו גם ספר בשם שירים (ואולי שירות) מזמורים ופזמונות לילד מאת ח.נ. ביאליק. גם בשירי הילדים ביאליק ניצח. אף על פי שהחלוץ היה טשרנחובסקי. הוא זה שכתב לילדים עוד לפני שהיו לו קוראים. כלומר ילדים קוראי עברית. מה הופיע על גב הכריכה? את הספר הזה לא הצלחתי לאתר ברשת. רק מהדורה מאוחרת שלו עם איורים מאת נחום גוטמן. בספר שהיה לנו בבית לא היו איורים של גוטמן על הכריכה, גם לא בין דפי הספר. הכותרת, כפי שהיא צרובה בזיכרון, היתה באותיות פרנק ריהל שחורות, ומתחתיה איור כלשהו בצבע אדום. קן לציפור היה השיר הראשון. אולי.

סבא שלי, שלמד בחביב, בית הספר העברי הראשון בראשון לציון ולמעשה בעולם כולו, היה אומר שלושה ביצים. 

למדתי לקרוא ולכתוב בכיתה א. כנראה. בכיתה נערך טקס קבלת ספר עברית או אולי היה זה ספר תורה. האם היו שני טקסים? טקס קבלת ספר תורה של בנותיי נערך בבית הכנסת הרפורמי. ההורים המעורבים חשבו שזה ראוי. שזה מגניב אפילו. אם כבר, אמרתי, ניסע להר סיני. נתקרב אל המעמד. בדמיון הצעתי. משה רבנו היה כבד פה וכבד לשון, תארו לעצמכם, אמרתי. בטקס שנערך בילדותי הייתי מחופשת  לציפור, כך בתצלום. ציפור בלי קן. ככל הנראה כחלק ממסכת שהצגנו בפני הורים. זה היה ביום שלישי. כך בלוח הכרטיסיות שתורני הכיתה היו מעדכנים מדי יום. ההורים יושבים בחית, הילדים למרגלותיהם. חלונות הכיתה מוגפים בווילונות. אני לא זוכרת את תהליך הלמידה. אני לא זוכרת את המסכת. הספר הראשון היה עטוף בעטיפת בד אדומה ושמי רקום עליה. מעשה ידיה של אמי, זהבה אזולאי. כשחיפשתי אותה מצאתי גם את העטיפה שרקמה אמי לספר תורה. 

אסור היה לכתוב בספרים, לקפל אוזניים, להשליך על הרצפה. הספר היה קדוש. גם ספר העברית. העולם נברא במילים. 

למורה המחנכת קראו מעין אוריאל. היא היתה יפה. היו לה עיניים ירוקות. והיא היתה רזה מאוד. גם אני הייתי רזה מאוד. בת כמה היא היתה אז, האם מבוגרת מאמי או צעירה ממנה. אני לא יודעת. אני לא זוכרת. היא אהבה אותי. היא החזיקה אותי בחתיכה אחת. היא הדביקה אותי בכל פעם שנשברתי. הייתי תלמידה ראויה לשבח. כך כתוב בכל עמודה בתעודה. ידעתי שאני לא ראויה לשבח. המורה מעין אהבה אותי. זה היה השבח. למה? 

אחרי חמש שנות לימוד המורה מעין נפרדה מאיתנו. וגם אני נפרדתי מעצמי. נעלמתי. אני לא זוכרת מי לימדה אותנו אחר כך. היתה מורה מחנכת והיו מורים מקצועיים. באנגלית ובחשבון הייתי בהקבצה שנייה. הייתי תלמידה גרועה. היו לי שגיאות כתיב עד שמלאו לי שלוש עשרה. לכן הופתעתי מאוד לגלות שאני מיועדת ללימודים עיוניים בעקבות בחינת הסקר ולא ללימודים מקצועיים, וכי עברתי את המבחן ללא אף שגיאה. חלה טעות, משהו השתבש. מנהל בית הספר, מר אמיתי, הביט בי בחשדנות. הכרתי את המבט הזה.

אילנה ברנשטיין