יש פסקול מקביל

רשימות שיחה: טל שמור  

כשאנחנו כותבות אָתֶ׳ר מָאתֶ׳ר תָּאנְג בתעתיק לעברית, או כשאנחנו אומרות את זה, הממד האקוסטי נוכח בתוך השפה – מקביל, מוכר, אחר. ׳פסקול מקביל׳, כותרת השיחה שלנו לקוחה מתוך שורת שיר בספרו החדש רמי כוכב עליון (הוצאת אש קטנה, עיתון 77, 2021). שוחחנו על שירה כגביש, על קול, משאלות, תאווה והקרבה, אמהוֹת והוֹרוּת.

רמי לא מרגיש טוב

 

כְּבָר זְמַן רַב

דָּבָר לֹא נֶאֱמַר

בֵּין רָמִי לְרָמִי

וְהַיֵּאוּשׁ בְּגִבְעָתַיִם

מְחַלְחֵל לַנְּשָׁמָה

שֶׁחָדְלָה מִלְּנָשׁוּם

יֵשׁ מַחֲנָק בַּגָּרוֹן

רָמִי וְרָמִי

יוֹשְׁבִים שְׁקֵטִים

עַל הַסַּפָּה

בְּבֵית הַקָּפֶה

בַּחֲדַר הַשֵּׁנָה

לֹא מִתְחַכְּכִים

יוֹשְׁבִים וְיוֹשְׁבִים

חוֹשְׁבִים וְחוֹשְׁבִים

בּוֹהִים וּבוֹהִים

רָמִי לֹא מַרְגִּישׁ טוֹב

רָמִי קִוָּה

רָמִי הַתַּאֲוָה

רָמִי רָצָה בְּכָל מְאוֹדוֹ

רָמִי רָצָה לַעֲשׂוֹת עִם זֶה מַשֶּׁהוּ

זֶה הָיָה אֶצְלוֹ בְּיָדַיִם.

ענת: בשם שלו, רמי, כבר מגולם הקשר לרום והתרוממות, הוא רמי כוכב עליון אבל גם רמי כוכב נופל. בקריאה בספר אפשר לראות איך משמעויות הקשורות בשם הולכות ונפרשות. רמי הוא לא רק שם שניתן לדמות, הוא המהות שלה ונראה אפילו שהשם מחולל את הדמות. מעבר לרום של הכוכבים, וההדהוד לישו כוכב עליון, נראה שרמי קשור בכמה אופנים גם לדמות המקראית של אברהם ולהבטחה האלוהית שניתנת לו בפרשת העקידה ׳אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם׳, לגביש ׳וְכַחוֹל, אֲשֶׁר עַל־שְׂפַת הַיָּם׳, ולרמייה ׳הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי׳ (ביאליק).

 

טל: רמי חוגג את יום הולדתו החמישים עכשיו. הוא הומו תל־אביבי מבוגר שלא כל־כך מצליח להשתייך. הוא מאוד מנסה לקחת חלק בתרבות הקהילתית הגאה בתל אביב אבל זה לא ממש הולך לו, יש לו הרבה ניסיונות שנידונים לכישלון. אבל הוא תמיד מנסה. הוא כל הזמן מתאווה, רוצה להגיע למשהו, יש לו איזו שאיפה, אבל ככל שהוא מטפס המטרה מתרחקת. עד שיש אנטי־קליימקס.

ובימים כאלו

 

וּבְיָמִים כָּאֵלּוּ

הַגַּעְגּוּעַ אֵלַיִךְ

תּוֹקֵף אוֹתִי

גַּלִּימְגַּלִּים

יֵשׁ פַּסְקוֹל מַקְבִּיל

הֲוָיהָ

צוּרָה חַסְרַת שֵׁם

הַלְּוַאי וְיָדַעְתִּי

אֲנִי לוֹחֵשׁ

בְּלֵילוֹת סְתָו

רוּחַ קְרִירָה

פּוֹגֶשֶׁת בִּי בְּרִפְרוּף

אִם רַק הָיִיתִי יוֹדֵעַ

אִם רַק הָיִיתִי יוֹדֵעַ

לְנַחֵשׁ אֶת פֵּשֶׁר

הַדִּבּוּר

הַלּחַשַׁ

שֶׁלֹּא יוּכַל

לֹא יוּכַל

לֹא יוּכַל

הוּא לֹא יוּכַל אִמָּא.

ענת: בשיר ובימים כאלו מופיע הצירוף ׳פס קול מקביל׳. אני מבקשת להצביע על הממד האקוסטי, על החזרתיות, ועל כך שהשיר נקרא כמעט ללא אויר, עד שמגיע בסופו סימן פיסוק יחיד, פסיק, לפני המילה אמא. הממד של הקול מאוד נוכח ועולה שאלת ה׳היות לפני׳ – השפה, המשמעות והפשר, לפני מה שמוכל במילים ובדיבור. הממד האקוסטי קשור גם לממד ההיזכרות בשירים/פזמונים אחרים שמקופלים בתוך אלה שבספר. שפה אחרת חוזרת מוכרת, אפילו מושרת. הקול הוא תמיד התרחשות בזמן – עכשווי, זמני או נעלם הוא בעל נוכחות מארגנת בשירים עצמם. ישנם כל מיני רגעים של הולדת ואפילו חגיגת הולדת ממש, לרמי.

תמר: אני רוצה לדבר על הצד השני, זה שמעבר לממד האקוסטי של הקולות המקבילים, החזרתיות ושכבות המילים. שם, בצד ההופכי או המשלים, נמצא המקום של השקט, שקשור גם לקול שהוא אחד לעומת הפולי, הריבוי. בצד ההוא יש ׳מונו׳. אפשר לראות את זה בשיר גביש.

גביש

 

שָׁמַיִם

נְמוּכִים

שָׁלְחוּ

גָּבִישׁ

בְּקֻפְסָה

מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה

 

וּבְחֶלְקַת אֲדָמָה

גְּבוֹהָה וּשְׁקֵטָה

בֵּין עָלִים מְרַשְׁרְשִׁים

הוּא מַבִּיט בַּפְּתִיתִים הַנּוֹשְׁרִים

עַל גּוּפוֹ הַיּוֹרֵד תַּחַת הָאָרֶץ

 

הַר מִתַּמֵּר לְשָׁמַיִם סְגֻלִּים

שֶׁיֶּלֶד יָכוֹל לִדְקֹר בְּאוֹלָר

מַשְׁקִיף עַל יָם נִפְתַּח כִּמְנִיפָה

גביש הוא השיר הסוגר כמעט (אחד לפני האחרון) את השער הראשון, רוח ושמה אמא. אשמח לשמוע מה המשמעות של גביש עבורך.

טל: זה ממש פתוח, ולפעמים השיר כותב את עצמו, כך שאני לא ממש יודע להגיד, אני לא זוכר וזה ממש ברבדים של הלא מודע, אבל גם ברור שלא במקרה זה מתכתב עם השיר שקט של יונה וולך. יש כמה שירים שמתכתבים עם וולך. תמיד חשבתי שאני מושפע מדליה רביקוביץ׳, בהוויה, אבל מתברר לי, ככל שאני מתקדם עם הכתיבה שאני מרגיש יותר קרוב אליה, לוולך, מבחינת סגנון, מבחינת תכנים. הנושא של שקט הוא מאוד מרכזי. גם המתח, כמו שאמרת, בין שקט לבין קול, והשאלה איך קול ׳יוצא׳ בכלל. וזה מתחבר גם לדברים של ענת בנוגע לשירים של רמי. הוא יותר עושה מאשר מדבר, הוא לא מדבר כמעט, הוא יותר בפרקסיס.  

ענת: פה אפשר אולי להגיד עוד משהו על איך המשורר בורא את רמי. רמי, נראה, ממש נברא בשפה, כמו יציר, וזו שפה ראשונית וחסכנית, קצת כמו של ילדים וילדות בראשית קריאה וכתיבה. זה ניכר בשמות של שירים – ׳רמי השליך את הקוביות׳, ׳רמי בבר׳, ׳רמי עצר לרגע׳, ׳רמי מביע משאלה׳, ׳רמי נשכב על הספה׳, ועוד – וגם בכתיבה שיש בה הרבה חזרתיות. כמו שינון פונקציונאלי של מידע בסיסי.

טל: השם רמי, אני לא יודע מאיפה הוא צמח. מצד אחד זה שם ישראלי מאוד, מצד שני יש בו זהות לא ברורה, זה יכול להיות שם יהודי אבל גם ערבי אולי, או אפילו רוסי. רמי, אני מרגיש, הוא הגביש שמושלך. וגם השלכתי אותו לכל מיני סיטואציות, שהחזירו לו אור ורפלקציה. כמו שזורקים כדור – טאח, רמי בדיסקוטק, טאח, רמי בדירת גג בגבעתיים, בעתיד מדומיין, טאח הוא עם בחור שהוא לא מאמין שהוא השיג אותו, או שאולי הוא מדמיין את זה. ובאמת לא ברור אם הדברים קרו או לא, כי הוא בעצם דמות מדומיינת, אבל יש לה ממשות שאי אפשר להתעלם ממנה. זו דמות שהיא לא אני למרות ששאלת הביוגרפי עולה והיא לגיטימית אני חושב.

תמר: השיר גביש מגיע אחרי כמה שירים בהם מדובר על האֵם וגם על הרבה קולות והדים בתוך האם, מתוך האם. גביש הוא חומר מוצק שמורכב מיחידה בסיסית החוזרת על עצמה. כמו פסקולים כפולים ומכופלים אפילו מיליארדי פעמים. בטבע זוהי בנייה עצמית, ללא התערבות (ללא קולות) מבחוץ. הצורה נוצרת מתוך תא אחד, אולי התא של האם שעובר בתורשה. השיר דיוקן עצמי מסתיים בשורה ׳את מבינה אמא זה הכל תורשתי׳. אבל הגביש הזה נשלח מ׳שמיים נמוכים׳, אולי כתשובה למשאלה. משאלות אנחנו שואלות מהשמיים, מכוכבים נופלים, מגבישים; לפעמים מכדורי בדולח, שם אפשר לשמוע כל מיני קולות של רוחות, וגם של מלאכים. ויונה וולך, היא מבקשת שישלחו לה שקט, כדי להרגיע את החרדה של הקולות. גם רמי שואל משאלות, גם טל המשורר, אולי. האם המשאלה היא לתא חדש, תא שאין בו את החרדה התורשתית הזו? תא של שקט ממנו אפשר אולי להיוולד או להוליד? השירים שבאים אחר כך מתרחקים קצת מהאם, וכשעוברים לשערים הבאים נוצר רמי. בהקשר הזה אפשר לחשוב על חלקו השני של השיר אל הילדים (בשער יומן הורות), שם ישנה התיחסות לעוד תא.

 

*

 

כְּשֶׁיְּרַדְתֶּם מֵהַשָּׁמַיִם

הַזְּמַן עָצַר מִלֶּכֶת

טִפּוֹת טַל טְהוֹרוֹת נִצְנְצוּ

רָעֲדָה האָדֲָמהָ

רָעֲדוּ גַּם מֶרְחֲבֵי הַיְּקוּם

הַיַּמִּים וְהָאֲרָצוֹת

הַשָּׁמַיםִ מִמַּעַל

והְַשָּׁמַיםִ מִתַּחתַ

שֶׁמֶשׁ אֲדֻמָּה

תּוֹהָה

הֲיִיתֶם בִּידֵי שָׁמַיִם

סְפוּנִים בַּתֵּבָה

מַמְתִּינִים לָנוּ

הַטּוֹבְעִים

בְּכִיסֵי אֲוִיר

תמר: משאלה שיורדת מהשמיים, ספונה בתוך תא (נוסעים), ויוצרת סוג של תא (משפחתי) חדש. כמו הגביש. רציתי להציע שבספר יש שפה שהיא מנעד בין ריבוי של קולות, אולי ריבוי הקולות התורשתי, הפסקולים המקבילים שמלווים את החיים עצמם ואת המשורר, לבין המשאלה הזו לגביש, לקול אחד צלול, שדרכו אולי נולד משהו אחר, חדש, מזוקק. בשיר ׳רמי יוצא למסיבה׳, מופיע המשפט ׳כל התאים תפוסים׳ שחוזר שלוש פעמים. כלומר אין ברירה, מתחייב לכונן תא חדש.

12.

 

צְלִילִים שְׁמֵימִיִּים בְּפֶתַח גַּן עֵדֶן

זוֹ שִׁירַת מַלְאָכִים

זוֹ וַדַּאי שִׁירַת מַלְאָכִים

הֵם קוֹרְאִים לְךָ

הֵם קוֹרְאִים לְךָ שׁוּב

מַלְאָכִים נוּגִים

אַתָּה תַּחְשֹׁב:

כַּמָּה מָתוֹק

כַּמָּה יָפֶה

כַּמָּה עָנֹג קוֹלָם שֶׁל

 

אֱלֹהִים אֲחֵרִים

תמר: מאד מורגש כאן המתח בין המונו והפולי, ממש כמו בין המונותיאיזם לפוליתאיזם. אם אצל וולך אלוהים הוא קול אחד, והיא לא תשמע את קולו המתוק, כאן יש ריבוי קולות של המלאכים, ולא רק שהם נשמעים היטב, הם אלה שקוראים לו. ואז פתאום מופיע רווח בגוף השיר, שקט בין השורות.

 

השיר גביש מתחיל בתנועה מלמעלה למטה ומסתיים בתנועה הפוכה – מלמטה למעלה. ההר המיתמר מעלה מחשבה על הריון גברי, האדמה הר/ה אבל המשיכה האנכית היא ׳גברית׳. בנוסף מתרחשת תנועה אל עבר האופק, אל הים שנפתח. מירב הציעה ש׳האולר בידי הילד׳ הוא כמו עט בידי המשורר, אולי כלי־זין וככה נהיה הר.

נשארנו בשתיקה מול השורות האחרונות האלה של השיר גביש, שאולי ניתן לכנותן פרקטליות.

 

פרקטל הוא צורה גיאומטרית המורכבת מעותקים של עצמה, בדומה לגביש, אבל בשונה ממנו היא מורכבת פנימה. כמה שניכנס פנימה נמצא עוד ועוד מכמעט אותו הדבר, מפני שלמרות דמיונם זה לזה הפרקטלים אינם חוזרים על עצמם במדויק. כל מאורע מתרחש בפני עצמו מתוך אין ספור אפשרויות שאינן מתחברות אלו לאלו. זוהי בעצם השפה של הכאוס.

 

האם הילד דוקר, פוצע, מחלל את ההר־בטן המיתמר(ת), או שהאולר מופנה הלאה, לעבר השמיים הסגולים (של המשאלות). מי משקיף – האולר, הילד, המשורר, או אולי השקט, זה שהגיע מיונה וולך, ומי נפתח – הים, ההר, העולם, האולר, הגביש, ו/אולי אנחנו, הקוראות שנפתחות (ואולי כורעות נקרעות). זאת שאלה על הגאולוגיה של השפה, כזו שבונה את עצמה פנימה במרחב ה־כל אפשרי, בין הגביש, הפסקול והקולות המקבילים. 

 

טל: מאוד התחברתי לרעיון של ההריון הגברי, ולזה שמשהו נולד. בספר הרבה דברים נולדו ואני עוסק הרבה בלידות. בלידה של הדמות של רמי, בלידה שלי, בה אני נולד על ידי הפרידה מהאם באופן מסוים. הילדים שלי נולדים, וגם הקול שלי כמשורר, נולד שוב. רמי הוא לא אני. זה לא ספר ביוגרפי כמו הספר הראשון. דרך דמותו של רמי, שאני הולדתי, אני יכול להגיד דברים ולהתכתב באופן אחר עם הספרות ועם השפה. ויש פה גם מוות בשורה ׳גופו יורד תחת הארץ׳, אפשר לדמיין סוג של ארון, אפילו שביהדות אין ארון קבורה, משהו שיורד לאדמה. המתח הזה מול השמיים נמצא בשירים. השמיים שהם גם סגולים, הם לא שמיים רגילים והים והמחשבה על האופק, והגביש, שכמו שתמר אמרה, הוא מאוד מכווץ. מצד שני יש בו גם את המרחבים – גם לאופק וגם כלפי מעלה. האנכי והאופקי תמיד פועלים בשירים במקביל.

תמר: כן, יש הרבה למעלה למטה, וגם את ההרגשה שאולי התולדה באמת נוצרת מתוך הדבר האחד שממשיך את עצמו.

טל: נכון, גם אני כמשורר, לא רק כאדם.

תמר: נכון, זו בדיוק הדרך שרמי נולד בה.

ענת: כאן אולי אפשר להבין איך כל זה פועל במקביל. הגביש, ניתן גם להבין אותו כמוות, השקט ביחס לשפה ולקול, מבנה של התפרקויות שחוזר. אני חושבת על עוד הדהוד לוולך במשפט ׳זה היה אצלו בידיים׳. דרך ההדהודים האלה, אולי שום שיר לא נשאר כגביש. כלומר, הציטוטים הם לא רפרנסיים משחקיים, הם נוגעים בשאלה של השפה ושל השירה. אולי זו שיטת העבודה, להכניס את הפסקולים המקבילים, להיות בדיאלוג עם השאלה הזו.

טל: בשיר אחר בספר, בשורה ׳רמי עולה על במה מדמיין שהוא כוכב׳, אני מרפרר לשולמית אפפל (׳תדמייני שאת כוכבת׳). אני מרגיש שהרבה כותבות שלחו לי מסרים דרך השירים. לא מדובר ברפרנס פשוט אלא בטרנס של כתיבת השירים, לפעמים מדובר בסוג של טרנס כמו ׳רמי מדמיין שהוא כוכב׳, שזה קשור לפולי ולחוסר שקט, ובסוף של השיר גביש מדובר בצד השני, משהו שנסגר אבל גם פתוח לאופק ולמרחב.

שירה: כשאומרים גביש, זה מזכיר קצת חלל. דברים שמגיעים ממקומות אחרים שאנחנו לא יודעים עליהם כמעט כלום, כמו מסר מעולם חיצון.

טל: נכון, קצת כמו כישוף, זה מופיע בדמות של רמי כשהוא מעלה אנשים באוב. זה גם קשור לשאלת ה׳מה עוד׳. מה יש מעבר לבנאליות של ההורות של גיי שיש לו ילדים וחווה את כל זה, מה שכולם חווים. באמת גם חיפשתי מפלט.

שירה: כשהים נפתח כמו מניפה זה עוזר להסתכל מכיוונים אחרים.

מירב: אני רוצה לדבר על נוכחות של רוחות בספר. רוח ושמה אמא, המלאכים ועוד רפאים שמסתובבים בכל מיני צורות בתוך הספר, ולהתחבר למשאלה לשקט. בשיר ערב פסח היא מופיעה בצורה גרפית, רווח בין שתי שורות שהוא גם רווח וגם רוח שרוחשת בסוף השיר.

ערב פסח

 

הָעַרְסָל שֶׁנִּתְלָה

בְּרִשּׁוּל בֵּין

שְׁנֵי עֲצֵי זַיִת

נוֹשֵׂא אֶת

כֹּבֶד מִשְׁקָלֵךְ

נָע בָּרוּחַ

מֵהַתֵּל בְּעַצְמוֹ

אֲנִי שׁוֹאֵל בְּמַבָּט

מִי שָׁם

מְפַחֵד לְהוֹדוֹת

אִישׁ מִבַּחוּץ

יַחְשֹׁב שֶׁהִשְׁתַּגַּעְתִּי

אֲבָל זוֹ אַתְּ

בַּחֲלוּק בַּיִת

מַבִּיטָה בִּי

בְּעֵינַיִם בּוֹרְקוֹת

מְנַדְנֶדֶת עַצְמֵךְ

מַעְלָה

מַטָּה

מַעְלָה

מַטָּה

מִשְׁתַּעֲשַׁעַת

אֲנִי מַבִּיט שׁוּב

 

בָּעָרְסָל

׳אני מביט שוב /    / בערסל׳, ׳החור׳ הזה, העדר של משהו, מלווה את הספר ומאוד נוכח בשער הראשון שלו. הערסל, בית־מעט, הוא מבנה לא יציב במהותו. למעשה זה הייעוד של ערסל, להיות תמיד בתנועה. להפיס, אולי להרדים ולהנעים. ופתאם בהלה. המבט המחפש נתקל בריק, ברוח והופך את הנדנוד הקליל לאימה. המרחב של ההתרחשות הוא בחוץ המרחבי וגם המטאפורי – חוצנפשי. מחשבותיו של ׳איש מבחוץ׳ מאיימות לסמן את הדובר; הדובר מנסה ללכוד את מחשבות של האיש. לעצור את הנענוע. להתגונן מפני ׳יחשוב שהשתגעתי׳. מה קורה/א לקוראת כשנפסק פתאום הנענוע או כשהוא נעצר באויר.

ירח

לאפרת מישורי                       

 

טַלְטוּל תִּשְׁמֹר עַל

עַצְמְךָ אָמְרָה

בְּלַיִל זְרוּעַ כּוֹכָבִים

מַזְכִּירָה מַהוּת פְּנִימִית נִשְׁכַּחַת

טַלְטוּל נָזַל לָהּ מֵהַפֶּה

בְּטִבְעִיּוּת מְשַׁכֶּרֶת

טַלְטוּל סָפַק יָדָיו

כִּמְעַט טָבַע

בַּחֲזָרַת הָאוֹתִיּוֹת

הִרְגִּישׁ אֶת

הַחֹם שֶׁנּוֹצַר

מַבָּטוֹ נָדַד

למְַעְלהָ לשַָּׁמַיםִ

ליְרֵָח שָׁט

לְלֹא מַטָּרָה

חוֹלְמָנִי

מִתְעַרְסֵל בַּאֲוִיר

מִתְכַּרְבֵּל בָּעֲנָנִים

קַל

מִכְּדֵי לְהִתְרַסֵּק

 

 

/

דיוקן עצמי

 

בַּפְּעָמִים שֶׁהַדִּבּוּר הַצָּפוּף שֶׁלָּךְ נִגְלֶה אֵלַי שׁוּב

לֹא מַדְבִּיק אֶת קֶצֶב הַמַּחְשָׁבוֹת

אֲנִי עוֹקֵב בְּסַקְרָנוּת אַחַר

הַמִּלִּים הַמַּתְקִיפוֹת זוֹ אֶת זוֹ

כְּמוֹ בְּמַחֲלָה אוֹטוֹאִימוּנִית

מִתְרַחֲקוֹת

מְאִיצוֹת

מִתְרַחֲקוֹת

וְשׁוּב

עוֹלוֹת אַחַתעַלהַשְּׁנִיָּה

נִלְחָמוֹתעַלמָקוֹם

שֶׁצֶפְקֶצֶפ

רוֹגֵשׁמִתְרַגֵּשׁ

שֶׁל נְטִיפֵי רֹק גְּמִישִׁים

נוֹרִים מִלָּשׁוֹן מִשְׁתַּרְבֶּבֶת

אֶל מוּל פֶּה פָּעוּר

אֲנִי מִתְרַחֵק מִתְּאוּנָה

כְּמו מֵאֵשׁ

מֵבִין אֶת הַשִּׁרְבּוּב

אֶת הָרֶצֶף הַמָּהִיר

יוֹדֵעַ לְהַפְרִיד מִלִּים וַהֲבָרוֹת

מַכִּיר אוֹתוֹ בְּעַצְמֵךְ

וּבִי

אַתְּ מְבִינָה, אִמָּא, זֶה הַכֹּל תּוֹרַשְׁתִּי.  

מירב: עוד רוח שמרחפת כאן היא רוחו של אלתרמן ותודעת הקוראת נפקחת אליה, לאורך הספר. השיר יום השלושים מסתיים במשפט ׳כל רגע הוא רגע של הולדת׳ שמהדהד ׳גם למראה נושן יש רגע של הולדת׳ (ירח, אלתרמן). אבל הטייק כאן הוא אחר.

 

שני השירים נמצאים על שני קצוות של קשת שנמתחת בין הדיבור כמחלה אוטואימונית, לבין הגביש. שתי אפשרויות של דיבור או כתיבה. שני אופנים בהם השפה לא/מוּחזקת. שתי הוויות של אמהוּת. מצד אחד האמא של המשורר כפי שהיא מופיעה בשירים, שאופף אותה איזשהוא שובל של הימצאותה מחוץ לסדר הנורמטיבי

טל: זה ממש  פי.סי. יש מילים ואפשר לדבר אותן.

מירב: כן, השגעון (אבל אני לא יודעת מה זה)

הדיבור שלה מתואר כמו מופע של התפרצות של רוק שנושר מהפה כמו אש, שצף קצף, משהו בלתי נשלט, הלשון היא בלי סדר, הפה פעור, נטיפי רוק נוזלים, המילים נלחמות על מקום, הן אפילו כתובות ככה, אין רווחים ביניהן, משהו כאוטי לגמרי, אפרופו גם הכאוס שתמר דיברה עליו כשקראה את השיר מתוך אל הילדים. הרצון להפריד שמיים משמיים מתקיים בחלק השני של השיר, ׳אני מתרחק מתאונה כמו מאש׳, הדובר מבין את השרבוב, יודע להפריד מילים והברות. המשורר צריך לקרוע קרעים בתוך הצפיפות הזו, בתוך הרוק, שיכול להדביק, אפרופו מחלה או פנדמיה. בתוך כל טיפת רוק כזו יש הרבה יותר ממילה אחת, בניגוד לגביש. יש ערב רב ומשהו אינסופי שכל הזמן מתחלה ומחייה עצמו.

 

ומול זה יש את השיר ירח שמתחיל במילים ׳טלטול תשמור על עצמך׳, ואפשר להזכר גם בשיר משמר של אלתרמן ובשיר הנשמרת של תרצה אתר. כל מיני רוחות. הרוח של אלתרמן וביתר שאת אלתרמן האב (של תרצה) נוכחת לצד רוחן של האימהות, ומעלה בהקשר הזה שאלה לגבי המשורר הגבר. בן של מי הוא, עם איזו ירושה הוא בא אל השירה; עם מחלה אוטואימונית של התפרצותמילולית או שהוא בא  אחרי ההחתמה החדשה ׳טלטול׳. כגביש.

השירה

 

1.

הַשִּׁירָה הִיא הַשִּׁגָּעוֹן

בַּזִּכָּרוֹן

בִּתְמוּנוֹת

בְּמִלִּים צְפוּפוֹת

דִּבּוּר חֲסַר הִגָּיוֹן

מִלְמוּל שֶׁנִּשְׁמַט

מִשָּׂפָה תַּחְתּוֹנָה

מְשֻׁרְבֶּבֶת

מֵעֲצָבִּיםחֲשׂוּפִים

מִכַּדּוּרִים

 

2.

הַשִּׁירָה תּוֹשִׁיעַ אוֹתִי

הַשִּׁירָה תִּקְבֹּר אוֹתִי

יַּלְדָּה שֶׁמַּזְכִּירָה לִי

אֶת אִמָּא

יוֹרֶדֶת מֵהַשָּׁמַיִם

לְהַרְעִיד

וּלְהַצִּיל.

מירב: אני רוצה לשים סימן שאלה בסוף החלק הראשון של השיר הזה ולהפנות אותו אליך ואל כל מי שנמצאות פה ושאלתי אחת: האם?

האם השירה היא השגעון בזכרון בתמונות ובמילים צפופות, דיבור חסר הגיון, מלמול שנשממשפה תחתונה משורבבת מעצבים חשופים מכדורים —

או

שהשירה היא ׳טלטול׳, גביש אסוף מאורגן, יציב, כמעט סימטרי, אחוז בקרקע. כי הרי את השם הזה, טלטול, נתנה אפרת (מישורי) שהשיר מוקדש לה. שם שהוא סימן. שם שחזרת האותיות שלו משכרת. אז אני רוצה לשאול מפני מה מתבקש המשורר להישמר ומי היא או מה היא עבורך, המבקשת —  

טל: לענות?

מירב: אם אתה יודע, נשתמש בתשובה שלך כולנו.

טל: מצד אחד, כתיבה היא משהו מאוד אמורפי, יש בזה ממד של השראה, אפרת, בהקשר של היותה דולה, היא באמת היתה האמא שלי בהקשר הזה, ובאמת ילדה אותי כמשורר ספציפי שגם מושפע ממנה. בשיר ירח, בו אני מרפרר לשיחות איתה, אני נולדתי. המסגרת הזו של הכתיבה בליווי שלה הולידה את הספר הזה. כן, אני אומר שהשירה היא מצד אחד המקום של השגעון, שם אפשר לשחק עם השפה, ליצור דרכה, כמו פלסטלינה, ומצד שני אני גם מארגן ומסדר, ויש פה את הממד היציב. גביש באמת מהדהד, כמו שתמר הצביעה, את האופן בו השירים בנויים. זה קשור גם לתחושה שאני רוצה להעביר דרך השירים, זה קשור גם לנושא הזה של שוֹק. זה גם קשור לשאלה של נקודת המבט, של ילד שמתמודד עם אמא לא בריאה נפשית, וזה מה שרציתי להעביר באמצעות השפה, איך שהיא [השפה] הופכת להיות מפחידה ומאיימת, משורבבת ולא ברורה. ומצד שני השפה היא היוצרת והמארגנת וזו שנותנת תמיכה. וזה גם מה שאפרת נתנה לי במסגרת שנוצרה ביננו. אני מקווה שבאמצעות זה יש בסדר גם ממד תרפויטי שמלמד על המתחים האלה, גם השגעון וגם היציבות, לכאורה התרופה לשגעון, אבל זה גם מקום מאד מאיים ומאוד מגביל ומאד לא נוח.

וזה ממש מתקשר לפירוש שלך תמר, של הגביש. אם זורקים את הגביש על האדמה, האם יש מעין מפץ כזה ומשהו קורה, כלומר ממד היצירה קשור בממד של סכנה. הגביש מדהים בריכוז שלו, הוא מכיל מלא דברים, איך מצד אחד תופסים את הריכוז הזה ומצד שני את הריבוי שיוצא ממנו? הגביש, את רוצה לעשות איתו משהו. אפשר להניח אותו, נניח על כוננית, אבל אם תתני אותו לילד הוא ינסה לבדוק אותו, את העמידות שלו, הוא ינסה להשליך אותו.

תמר: הגביש יכול גם לחתוך, הוא חד. דמיינתי אותו גם כמו כדור בדולח, כדור של דיסקוטק.

טל: כן נכון בדיוק, מחזירי אור..

תמר: יש גם הדהודים במרחב האופטי.

ענת: זה מחזיר לרעיון של ההדהודים האקוסטיים.

אפילו השם טל שמור, מהדהד שוב, את שיר משמר ואת ׳תשמור על עצמך טלטול׳. כל זה קשור אולי לעניין של צירופי מקרים, לתחושה לא ברורה, כמו תחושה מוקדמת שקשורה לתופעה דֶּזָ'ה-ווּ, שגם קשורה לתופעה של ההדהוד או ה־resonance. בדֶּזָ'ה-ווּ, התחושה המוקדמת היא חזרה, אבל לא של משהו שכבר חווית, אלא של רגע של הכרה של מה שהולך לבוא, אולי פרדוקסלית, הזכרות במה שעדיין לא קרה, שזאת אולי הגדרה יותר מדויקת של דֶּזָ'ה-ווּ. אולי ככה השירים מפעילים את הקוראת, ממש ברמה הגופנית, רגע לפני ידיעה. אולי המקום שהשירה בכלל רוצה להיות בו ומכוונת אליו.

מירב: המילה פרקטל מכנסת לתוכה, כמו הריון או בית, את השם/מילה טל. ויש עוד מופעים כאלה שהם אולי אנקדוטליים, מודעים או לא. למשל השיר־פזמון וינסנט של דון מקלין שכתב על הציור ליל כוכבים של וינסנט (ואן גוך), שצייר בזמן שהיה מאושפז בבית משוגעים בסן רמי. או כותרת השער רוח ושמה אמא מהדהד את שם הספר/המחזה חשמלית ושמה תשוקה. לגיבורה שם קוראים סטלה (כוכב).

טל: חשמלית ושמה תשוקה היא יצירה שהושפעתי ממנה, כמו גם השירים שאני מתכתב איתם בספר, הם עשו לי משהו, הותירו עלי חותם. הכותב של חשמלית הוא גיי, אני חושב שזה קשור. אני לכאורה במיינסטרים והכי לא במיינסטרים, ואלה המתחים שיוצרים את השירים.

מה אם

 

מָה אִם

רָמִי יִתְחַתֵּן

עִם רָמִי

 

מָה אִם

יָגוּרוּ בְּגִבְעָתַיִם

בְּדִירַת גַּג

 

מָה אִם

יָטוּסוּ לְמִצְעֲדֵי גַּאֲוָה

פַּעֲמַיִם בְּשָׁנָה

 

מָה אִם

יֵרָשְׁמוּ יַחַד

לַחֲדַר כֹּשֶׁר

 

מָה אִם

יִוָּלֵד לָהֶם

בֵּן

(בְּשֵׁם יִשְׁמָעֵאל).

 

/

 

The Joy in Your World

ללורן היל

 

נָגַעַתְּ בַּבֶּטֶן שֶׁלָּךְ הֲמוּמָה

לֹא בְּטוּחָה שֶׁשָּׁמַעַתְּ נָכוֹן

אֶת קוֹלוֹת הַמַּלְאָכִים

שֶׁקָּרְאוּ לָךְ לִכְרֹעַ בֶּרֶךְ

לְהִתְפַּלֵּל לְבוֹא בְּנֵךְ

 

כֻּלָּם אָמְרוּ לָךְ

לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּרֹאשׁ

לַחְשׁבֹ עַל עַצְמֵךְ

אֲבָל יָדַעְתְּ שֶׁלְּחַיָּיו

מַגִּיעָה הִזְדַּמְּנוּת

שֶׁנּוֹלַדְתְּ לְגָרֵשׁ בַּלַּיְלָה שֵׁדִים מֵחַדְרוֹ

לִבְדֹּק נְשִׁימָתוֹ

 

עַכְשָׁו כְּשֶׁטּוֹב לִבֵּךְ בְּיַיִן

אַתְּ טוֹמֶנֶת רֹאשֵׁךְ

בְּיָדַיִם רוֹעֲדוֹת

לוֹקַחַת עוֹד כַּדּוּר

מוֹזֶגֶת עוֹד כּוֹס

וְיוֹדַעַת

שֶׁהֶחְלַטְתְּ נָכוֹן.

ענת: חשבנו שמעניין לקרוא יחד את שני השירים האלה. ׳The joy in Your World׳ רובו הוא למעשה תרגום של שיר של לורן היל, שיר שהמשורר מוצא בשפה אחרת, שיר שהוא שפה של אם בשפת אם אחרת, היל מדברת על אמהות, על בחירה והקרבה. הבית האחרון הוא כבר לא תרגום של השיר המקורי, אלא מין פרשנות, טייק שלך על השיר של היל, ומעניין לשאול, בהקשר של אמהוֹת, עם מי אתה מדבר כאן, עם איזו אמא.

טל: נכון ענת, מה שאת אומרת גם מתחבר למתח שבין קול למרחב. הרבה מהשירים, דרך הקול, יוצרים על־מרחב, יש מקומות, אבל גם על־מקומות, אולי מטאפיזיים. השאיפה למקומות האלה נובעת אולי מתוך הפרוזאיות של היום־יום ושל הזהות, שיש בה ממד של עריצות.

זה קורה בשער הזה עם משוררות ומשוררים, מבצעים ומבצעות אחרים, שהם מבחינתי השראה. העובדה ששמתן את שני השירים אחד ליד השני באמת גורמת לי לחשוב על הריבוי של האמהות. גם בתרבות וגם אצלי באופן אישי. מה קורה שנכנסים למודוס של משפחה, ובזה עוסק גם חלקו האחרון של הספר, בשולי המשפחה. דמויות שהן אולי לא במיינסטרים. גם לורן היל לא במיינסטרים, היא נמצאת במתח הזה בין המשפחה לקריירה. רמי שואף אליו מאוד, למבנה הזה, שיש בו הרבה דברים פתאטיים שלא מתיישבים, שנמצאים בין הרצון להתממשותו. אלה דברים שיש להם משקל.

 

מירב: ׳מה אם ייוולד להם בן׳, מזכיר שירי ילדים כלומר לפעמים הפסקול המקביל הוא סוג של ׳שיר משמר׳ ולפעמים הוא קצת יותר מצחיק. ׳חדר כושר׳ מזכיר לי ברכה מהסוג של ׳אושר, עושר וכושר׳.

בבית הראשון, ׳מה אם רמי יתחתן עם רמי׳, ההברות חוזרות על עצמן, לא רק רמי ורמי אלא גם ׳אם׳ ו׳עם׳. את השאלה ׳מה אם׳ בכותרת הלא מנוקדת אפשר לקרוא גם ׳מה אֵם׳. מעין רטוריקה של התרסה (כמו בשיר של עדי קיסר, אתה הזכרת לנו, ׳מה תעשו לי׳). זה גם מזכיר את המבנה של השיר דיינו מההגדה ומזכיר את ההתמקחות של אברהם בנוגע לסדום; אמנם אצל אברהם זו סדרה יורדת ופה עולה, אולי קצת משעשעת, שמתארת ואולי אפילו מציעה נוסחה ל׳איך להפוך מתא בודד לתא משפחתי׳. להתאהב להתחתן לגור בגבעתיים. המילה ׳גבעתיים׳ היא מודל מושלם לאיך האחת הופכת לשתיים. מורפולוגיה של הכפלה עצמית. מילה שהופכת לדימוי שמשתכפל, אולי ישבן, אולי שדיים, אולי לא יודעת. והמילה ׳גג׳, בכלל. המופע של הצמצום, בהא רבתית. 

טל: זה גם קצת קוריוז על ההומואים החדשים.

מירב: יש פה עוד אמהות, האמהות העבריות במצרים, שצוו להשליך את הבן הבכור. זה נוכח בשאלה ׳מה אם יוולד להם בן׳. האימה שקשורה להולדה  – של תינוקות פרטיים אבל גם של עם. האל מסמן אדם, מעתיק אותו מארץ שם לארץ כאן, משנה לו את שמו, מבקש ממנו להקריב את בנו וכן הלאה. ומנגד ההבטחה הכוכבית, החולית. שינוי השם אברם/אברהם קשור לשינוי טל/טלטול. באחד השירים אתה כותב על עצמך (במחזור אל הילדים) ׳כובס שהושלך היאורה אל התינוקות׳. מיני מינים של מימוש שמבקשים מהחול להיאסף לגביש, ומה קורה אחר־כך, איזה ויתור או איזה גמול באים עם זה. נגיד, הזוגיות שהופכת למשפחה, אתה קצת אמביוולנטי לגבי זה, כאילו מלעיג על הויתור בהומואיות (אולי תסביר קצת יותר) לטובת הסדר החברתי הטוב, הנכון (כל המרכאות). ואז ההורות מגיעה וזה כבר לא מצחיק, שם יש אימה.

טל: נכון, רציתי להצחיק קצת בסוף השיר, אבל באמת בסוף מה שמתקבל זה ההיפך, העבדות. 

תמר: עוד דבר קטן־גדול על גביש ועל צירופי מקרים: גביש זה גם קריסטל. חשבנו על הצירוף הזה כריסט+טל, כמו ישו וטל.

ענת: ישו כוכב עליון, רמי כוכב עליון, טל כוכב עליון.