עיר מקלט, כּסוּת אם, שְׁתִי וָערב מתפּרשׂ

 

רשמי שיחה: עדי שורק 

השיחה שלנו עם עדי שורק היא מרצפת מספר 172 בפרויקט ׳עיר מקלט 963 מרצפות׳. ביקשנו להיות בקרבה אל האמהות ושפת־האם, שפת האריג והכסות – ׳המארג האגדי [אשר] נדרש כדי לבתק קשרים ממיתים׳ כפי שכותבת עדי שורק – ולגולל רצפים הנמתחים בין היתר מהאמהות לאבות (אבות ישורון) וממרחב הלימוד התלמודי למרחבי גלות בהווה. ביקשנו לפסוע בדרכי ההלכה על דרך האגדה (עדי כותבת ׳אגדות הן דרכים אחרות להורות דרך ולהבין חוק׳), לסמן את הרווח הפעור בין ׳עיר מקלט׳ לכסוּת אם. 

 

במקום תמלול השיחה שערכנו עם עדי, בחרנו הפעם לשתף את רשמי המפגש, בבחינת שכבת שיח נוספת. 

 

עדי שורק קשובה ל׳עצב השייכות הרחוקה׳ כפי שהיא קוראת ל/את נוכחותנו מחוץ למרחב הישראלי, בהתלבטות בין גלות ופזורה. אלה שהמקום גוזר עלינו, ואלה שהנפש.

 

חובב רשלבך כותב מתוך הסמיכות. ביתו שוכן מעל כיכר התרבות, סמוך לרחוב בו התגורר המשורר אבות ישורון, ומשקיף עליו. הוא מזהה סבכים של חפּוּת ואשמה, מקלט וגלות בשירה של פרלמוטר/ישורון. בנוסף, ובעקבות שורק, הוא מהרהר על  נוכחות־חסרה בתוך השפה: הקֻבּוּץ אצל ישורון, והדהוד קולו של ׳הצועק בכיכר׳.

 

רותי קרני הורוביץ קושרת תשעה קשרים, מעין אטיודים מזהירים של מחשבות והדים שעלו בה במהלך השיחה.

 

עירית כץ מסירה את הכסות מעל האלטרואיזם שנכרך לרוב בפעולות האירוח, ומציגה, בעקבות דרידה, את המושג הדו־פני ׳איבת האירוח׳ (hostipitality).

 

ענת מסינג מרקוס חושפת את הגג שנמצא בתוך המילה שגגה (ואולי בכל שגגה שהיא). המעקה, הגג, הבית, המקלט – כבר ארוגים בתוך הפעולה האלימה, זו שאין לה (בעקבות ארנדט) קרקעית; שנדרשת לצידה (בעקבות האגדה התלמודית על אם הכהן הגדול) יד בוטחת, אוהבת, שתאחז במעקה להפיס את החטא. 

 

תמר פלדברג משרטטת שתי וערב של המלאכה האדריכלית היונקת בו זמנית משניים – האורגני והמבוּטן. אל המארג האופקי־אנכי היא שוזרת את קו האלכסון, העולה מכיכר התרבות אל האופק. תחילתו בישיבה השפופה והמכונסת של שורק על מרצפות הגן וסופו אי שם, או לפחות בנקודת המפגש עם שלושת עיגולי הברזל בפסל ׳התרוממות׳ של קדישמן; אנחנו מנכּסות בריש גלי את המבט של שורק וקוראות לו יחד איתה – ׳הקֻבּוּץ׳. 

 

מירב גבעוני הרושובסקי, מניחה לצד המלה ||| (׳צעקה׳ בתעתיק, בשפתה החדשה של שורק) את הָאוֹת و מהאלפבית הערבי, לא־מקבילה של האות ו בעברית, ויורדת יורדת ועולה יורדת למקלט של הילדות.

 

[א]   Hannah Arendt, Thinking without a Banister, Essays in Understanding 1953-1975

Schocken, 2018

          

כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ:

דברים כב, ח

 

במילה ׳שגגה׳ כבר שוכנת המילה ׳גג׳; אנחנו קוראות בתלמוד: ׳מכּה־נֶפֶש בִשְגָגָה׳, הנפש היא זו אשר נפגעת, לא מעטה הגוף, הגוף לו משמש הגג מחסה וזה שהבית הוא לו מקלט. 

 

עדי שורק מתארת דלתות מקלט נפערות אל חלל תת־קרקעי לקול [א]זעקה בכיכר התרבות בתל אביב, קיץ 2014; ה׳חור השחור הפעור בהוויתינו׳ – היא כותבת. חלל ריק הוא גם המוות הנשגג, מוות סתמי וחסר מובן שמשמעותו היחידה היא הארעיות החשופה של החיים. סביב ה׳משהו׳ שאין להבינו ושאין לו שם נבנו ערי המקלט התלמודיות. שורק מבקשת לברר האם מקלט הוא ׳מבנה פיזי בלבד או גם מבנה לשוני׳. 

 

בניסיון להסתופף עם ׳השתוק וההסוי׳ עדי שורק עורמת דימוי על דימוי. כיכר התרבות, ברגע של סכנה, מעוררת את הלכותיה ואגדותיה של עיר המקלט. דימוי: ׳גבה המופנה של אשה בקוקו׳ (דימוי הצפון במעשה האריגה של אנני אלברס, כפי ששורק כותבת) נדמה כמתלכד בדמותה של שורק הנסוגה מהעולם למשך שנה, מתכנסת ישובה לכדי נקודה קרובה לקרקע על מנת לכתוב, לדבר ולהעיד. משטח המרצפות האופקי של כיכר התרבות (מרחב המשמעות והניסיון המשותף) המתפרש באיור דיאגרמתי, נחרץ, פוער קרקעית סמויה; בדימוי־כתב אנכי היא רושמת קול צעקה:  ׳הוי ||| |||׳.

חנה ארנדט מדמה את הניסיון לחשוב את האלימות לדבר נטול קרקעית או בסיס. היא מציעה גם דימוי מרוכך יותר: ׳[יש לי] מטאפורה קצת פחות אכזרית... אני מכנה זאת מחשבה ללא מעקה, Denken ohne Geländer בגרמנית. כשאת עולה ויורדת במדרגות את יכולה תמיד לאחוז במעקה על מנת שלא ליפול. אבל אנחנו איבדנו את המעקה הזה׳ [א]

 

'... בכניסתן האגדית לשעריה של עיר המקלט התלמודית מחלקות האמהות את האגדה עצמה, כלומר את פעולת היצירה – כדרך פרשנית מיוחדת. זו מסיטה את שושלת האב מן המעגליות הרצחנית, המופיעה גם בעיר המקלט עצמה.' 

(עדי שורק, עיר מקלט, פרויקט בכתובים)

 

האמהות, בכניסתן לעיר המקלט, מעלימות את הקרקעית, שומטות את המעקה, משעות את שפת החוק/שפת האב. כשהן נוגעות בחולף והחי הן מכניסות את ממד הזמניות אל תוך העיר. את זמן השהיה של השוגגת בעיר המקלט, את גלותה, הן מבקשות למשוך לא עבור השוגגת עצמה אלא עבור בניהן הכהנים. הדאגה שלהן לצרכים החומריים של האחרת השוגגת היא עצמה ביטוי לדאגתן לאחר [ב]. אלה הן למעשה חיוּת וביתיוּת נטולות מעקה הקשורות באל־ביתיות של הבית ושל העיר: מקלט כגלות נצחית. שפת האם האחרת היא שפה שקשורה בדו־משמעות ובאי־הכרעה. כמו עיר המקלט עצמה, העיר שהיא בעת ובעונה אחת מקלט (עבור החפה מפשע) וגלות (עבור האשמה בעיני גואלת הדם). הגג עבור השגגה אותו מספקות האמהות, כמו המעקה בכל מעשה של בניית גג בבית חדש (דברים כב ח), כבר ארוג לתוך השגגה (וזאת בעקבות תמר, שכותבת על המקור של המעשה האדריכלי בפעולת האריגה); אשמה וחפּוּת טוויות כשתי וערב מתפרשׂ.

הגג שבשגגה, השגגה שבגג

 

/

ענת מסינג מרקוס 

[ב] על המשמעות הכפולה של השרש ד.א.ג ראו ברכה ל. אטינגר, ה'אלביתי׳' הרחמי, הבזקים של התבייתות-יחד ואַפֵקְט ה'ביתי', בצלאל, כתב עת לתרבות חזותית וחומרית, מרץ 2013

׳… על־פי המקרא עיר מקלט היא מבנה שנועד להעניק מחסה למי שרצח בשגגה מפני גואל הדם שאמור להורגו, ונועדה למנוע מעגלי נקם. סבך חוקים חידתיים מגדיר את השהייה בעיר המקלט, את המבנה הפיזי ואת המרקם האנושי שלה. בתלמוד הבבלי רואים בטקסט עצמו ובשיחה שהוא מעורר על אלימות – עיר מקלט.׳ 

עדי שורק, ' פה ושם' 

 

מה בין הנקלט, הזקוק למקלט, לבין הקולט? בין האורח, הזקוק להגנה, לבין המארח? ז׳אק דרידה [א] כותב על העוינות או האיבה hostility הנוכחת אף היא בפעולת האירוח hospitality שמקורה בחוסר הידיעה וההכרה האמיתית של האורח, בפחד שמא ישתלט על בית המארחים ויהפכו לשלו. אלו קיימים כדיסוננס בעצם פעולת האירוח, שהופך פעולה שבבסיסה אחווה בלתי מותנית לבן אנוש הזקוק להגנה, לפעולה שתמיד מכונסת בה גם איבה. יחד הן מתלכדות למה שניתן לכנותו ׳איבת־אירוח׳ – hostipitality בלשונו של דרידה, איבה הנובעת מפחד קמאי מהלא־נודע (הזר המוזמן בנדיבות להיכנס ולשהות בבית). לפיכך מתנסחים כללים ומרחבים ברורים לאירוח.

 

כיצד ניתן לתת מקום הגנה לאורח הזר וגם לשמור שהוא עצמו לא ייצור צורך למצוא מקלט מפניו? איך אפשר לקבל פנים ובאותה מחווה גם להעמיד תנאים לאירוח כנגד הבלתי מוכר, שעלול לרצות יותר ממה שהמארח מוכן ויכול לתת (להשאר לתמיד, להתנחל, לגרש את זה שקיבלו ופתח בפניו את ביתו)?

 

האם מחנה הפליטים העכשווי דומה לעיר המקלט התלמודית? נמצא באותה מידה, כפי שטוען ג׳ורג׳יו אגמבן, בתוך המקום (וחוק המקום) ומחוץ לו? אם כך, מחוות האירוח נשקלת תמיד יחד עם הכללים הנוקשים ועם ההגבלות המפורשות או המרומזות, המבטאות ומסדירות את עוינות המארח כלפי אורחו.

 

אולי איום המוות של הכהן הגדול הקשור בעיר המקלט,  אשר עלול להתממש עם תפילות אורחיו, מסמן גם הוא את פוטנציאל הסכנה הגלום בהם; כאן, בריחה מאלימות או מאלימות בשוגג, עלולים להפוך לאלימות במזיד, לרצח או לדרישה מופרזת. האם פעולת היצירה שמציעות האמהות היא כזו שקונה זמן, שמושכת זמן, שנותנת לזמן משמעות שתנאים בסיסיים - מזון, כסות, מחסה - בעיר המקלט (או במחנה הפליטים) לא מספקים? האם מדובר כאן בדמיון יצירתי בלבד, או גם בדמיון פוליטי המאפשר לציבור הנקלטים (או הפליטים) לחשוב יחד על עולם טוב יותר שיוכלו להיקלט בו, להיפלט אליו, להתארח בו, להשתכן בו, להתנהל בו, ללא עוינות ואיבה וללא הגבלות לקבלתם, לשהותם, ולחירותם.

 

איבת  האירוח

/

עירית כץ

[א] ,Jacques Derrida

HOSTIPITALITY

Angelaki, 2000

             

פעם היו משחקים בחוץ. כשהיו משחקות בפנים שיחקו על מרצפות עקומות, בעלות בליטות, מסמרים וחריצים. הסדרים בעולם הצורות היו אורגניים יותר ונוקשים פחות. עם התקדמות הטכנולוגיה התקבעה מחשבה על עולם עשוי הבניות ותבניות (פסיכולוגיות, יקומיות וגם אדריכליות). דברים המונחים זה לצד זה כמו קוביות משחק הם רעיון חדש יחסית שהתפתח בסוף המאה ה־19 בחדרי ילדים עם מרצפות ישרות בבתיהן של משפחות אמידות. הורגלנו לחשוב על תכנון הערים ככזה המושתת על ׳תכנית אב׳ אחריה עוקבים ועל־פיה מניחים את מבנה העיר. באמצע המאה ה־19, במקביל להתפתחותן של קוביות המשחק, פיתח האדריכל והפילוסוף הגרמני גוטפריד זמפר רעיון הפוך. בספרו ׳ארבעת האלמנטים של הארכיטקטורה׳ [א] הוא מציע שאריגה, ליפוף וקשירה של סיבים הן פעולות הבסיס של הבנייה ושל האריגה והטקסטיל. זמפר עמד על כך ש׳מקור פעולת הבניה חופף למקור פעולת הטקסטיל, ו[ש]היסוד הנעוץ בבסיס שתיהן הוא הקשר׳. בנוסף, הבחין זמפר בכך שהעשייה בעולם צומחת מתוך תהליכים של התהוות; רוצה לומר – פעולת הקשירה היא שיוצרת את הסדר.

 

אני חושבת על פעולתה של עדי בפרויקט 963 מרצפות שלה. פרויקט שהוא בבת אחת ספר מסות, יומן שנכתב, פרסומים בכתבי עת, מיצבי־כתב, עבודת דוקטורט, שיחות עם אמניות והוגות ועוד; לכאורה מדובר במרצפות שמונחות זו לצידה של זו, מסודרות כמו ׳תכנית אב׳ של עיר מודרנית שתחומה מראש במספר 963. חלק מן הבלוקים כבר קיימים, חלקם ייבנו בהמשך, אבל התוואי הכללי קיים ונוכח. הרחובות־החללים שמוגדרים על ידי המתכננת/הכותבת מתהווים אף הם.

ובאותו הזמן וכל הזמן מוזמנים/נכנסים תושבים ותושבות חדשים, או עוזבים. חללים נסגרים ונפערים ללא תכנון, על־אף המתווה הראשוני. כמו בערים, יש שדורכים על דשאים (בטעות, ללא כוונה), יש שמוסיפים על דעת עצמם יחידה בחצר, וישנם החיים עצמם. הנה מלח הים כבר מקלף את הטיח, ואתמול במקרה – רעידת אדמה! העיר מתהווה כל הזמן וגם בשוגג. הנה בערב ינואר קר, אנחנו בונות במרצפת 172, נקשרות ומתלפפות במרצפות אחרות כמו גם בתוך זו שלנו. על ידי הקשרים השוגגים והמתוכננים הפרויקט מתפתח. פרימה. קשר. בנייה. התפתחות. כמו זמפר ובעקבותיו, אני חושבת שאלה הם הקשרים – מַחְבָּרִים בשפת האדריכלות – שמייצרים כל הזמן חיבורים ופירוקים וסדקים. חלקם אינם מתוכננים מראש אלא מתהווים מעצמם ובתוך עצמם. הם שתורמים למבנה את הכח והאנרגיה שלו והם שמחזקים אותו ונוסכים בו ביטחון. בלעדיהם הוא (המבנה) עלול להיות נוקשה מדי ולא מאפשר צמיחה (אפילו מבוטן כמו המקלט – מגן וסוהר). בפעולת הפרויקט, כמו בעיר, כמו בחיים עצמם, אנחנו תמיד נמצאות במתח בין הסדר המובנה לבין הסדר הארוג – שבסיסו הקשר. 

 

במיצב־כתב שהוצג בגלריה המקרר העמידה שורק טקסטים בסידור טיפוגרפי המתחקה אחר סידור דפי התלמוד. יש סדר, הטקסט מונח וישנם חללים בין פסקאות. אבל, איך קוראות את זה? מהיכן להתחיל? מתי מסתיים והאם מסתיים הטקסט? הנה השתי המונח על ידי הכותבת. פה אנחנו, הקוראות, נכנסות לפעולה. יש לנו יכולת להשפיע על הקריאה וההבנה של המרחב, יש לנו יכולת לבחור, ואנחנו שוזרות את הערב. ממש מתוך התנועה עצמה.

 

במהלך קריאת המסות, אני נדהמת לגלות בתוך הגריד את האלכסון. עוד קשר מתעקם שמשנה את המבנה המרוצף של הקריאה, אך מהווה גם הוא חלק מהרצף. האלכסון מתפתל ומתהווה וכך מנכיח סדר נוסף בין דלתות המקלט המתרוממות, הפסל של קדישמן – שנקרא גם הוא 'התרוממות', שעדי קוראת לו קֻבּוּץ, (שמחליף את האות ו׳, שאבות ישורון מעלים בשיריו המאוחרים יותר). שאגת 'הוי' חותכת באלכסון את הכיכר הרבועה. מה שיכול ורצוי שיפרע את הסדר הקיים. פול וריליו והאדריכל קלוד פארנט הטיפו לאדריכלות של רמפות/אלכסונים. הם שאפו לראות ערים בהן מתהווים המבנים מתוך עצמם, דרך החומר, ללא קירות כמעט. בהיותם חלק מזרם האדריכלות הברוטליסטית החומר המרכזי אליו התיחסו היה בטון. ויריליו טען שתחושת הורטיגו מכריחה את הגוף להתאים את עצמו לתנועה במרחב. אני חושבת על זה כתנועה של מאמץ שמובילה אל המקלט והחוצה ממנו. בגמרא ההגדרות לפעולת רצח בשוגג קשורות לפעולות של עלייה – ׳כאשר פעולת הרצח הייתה פעולת עלייה אף שההריגה הייתה במצב של ירידה, פטור הרוצח׳. פעולת הכתיבה במרחב (ענת הציעה) בעצמה ׳אלכסונית׳, מתרוממת מהישיבה קרוב אל הקרקע בכיכר כמו נקודת ההתחלה של האלכסון. אולי זו אפילו תנועה מתוחה יותר, שתחילתה בנקודת השבר שהיא תמיד גם נקודת הקשר, המַחְבָּר. כשהרצפה מתעוררת ומערערת והדי אזעקה מורידים אל תת הקרקע.

כותבת אלכסון בין אורגת ובונה

/

תמר פלדברג

 

[א] Gottfried Semper, The Four Elements of Architecture [1851], Cambridge University Press, 1989

           

תשעה קשרים

/

רותי קרני הורוביץ

 

שורשים כפולים :/ בניגוד למחשבה הרווחת, בעברית השורשים הכפולים (רקק, שבב, חקק) מעידים דווקא על חוזק. למרות שנדמה שאדמדם הוא אדום בהיר, שירקרק, צהבהב, ורדרד ועוד הם גרסה מוחלשת של הצבע, הרי שבמקור ההכפלה מחזקת; גג גוג ומגוג אינם כפולי גימל בשגגה. כמו שהרקיע, חרף שקיפותו ודקיקות אויר שחקיו, חזק מאין כמותו ורקוע במים העליונים.

עיר האריגה:/ אגדת אחד־עשר האחים של אנדרסן (ברבורי הפרא). האחות לא מספיקה לארוג את השרוול האחרון בסוודר של האח הצעיר. לארוג במובן של לעבד, כמשל לחיי אנוש, כאשר האנושות היא חוות שרתים. העיבוד עצמו הוא לקיחה של חומר (כאן צמר) שכבר עבד עיבוד חלקי בפלך והפך מצמר כבשים פראי (יחידות ביתא) לחוט (לכידות, קוהסיביות); צמר, והפיכתו ליחידות ׳אלפא׳ ממוללות. מי ימולל וימלל.

 Null נול הוא (גם) אפס, בלטינית.

עיר ואם:/ הרחבה, כמעט אינצסטואלית, של תפקיד האם החולקת את יצועה הרגשי, האמהי והנותן, עם רוצחי בנה בפוטנציה. ואז, האם מתוך קלות דעת או פתיינות כמפתח פרשני אחד לדמותה של מדיאה, או, בפרשנות אחרת למדיאה, כאלטרואיזם אמהי.

יבשת מקלט:/ אוסטרליה ואמריקה כמבוססות על מושבת גלות, כעונשין. במילון בן־יהודה מבוארת ההגליה לעיר כפרקטיקה של הצלה מפני נקמת דם ולא כענישה.

עיר מקלט:/ מקלט (במשקל מִקְטָל) תיאור מקום: מרבץ, משמר, מגזר. מקלט מבוסס קליטה. האם זה שהוגלה אליו הוא נקלט או קולט; האם הרג בשגגה; (האם כל רוצח עושה זאת בשגגה, שכן אלמלא לא היה מבין לא היה רוצח); אם מקלט הוא ׳מכשיר׳ קליטה – מה הוא קולט? (בעקבות תמר), הבטון והמרצפות, נלבּנה לבנים, חטא הבטון המזוין. השתי, אבן השתייה שבבסיס העולם על פי האגדה, החותמת את השאול ושתחתיה מקום השדים; ותהום רבא שאולי עליה המלחמה השתוקה שנטושה בימים אלו מתחת לשקט.

 

המבט האלכסוני:/ המבט האלכסוני כגיאומטריה של ראייה חדשה. כתוצאה מן הנקיטה בראייה זו, מה שנראה אינו תוצאה מיידית של המעשה ו/או של המבט הישיר, הפרונטלי, אלא כזה שביסודו תפילה אל הנשגב. הסובייקט מוגן באמצעות נקיטת הטריאנגולציה המחזיקה תמיד את המרחק האידיאי, המיטיב, החומל, האוהב. אולי זהו המבט האימהי שוחר הטוב אל המרחק, כשילדהּ בזרועותיה; כזה המבקש עבורו את הלוואי.

גג גוג ומגוג:/ מלחמת אחרית הימים שלאחריה יהיה טוב. מהו הפירוש של גוג ומגוג – גוג היא מלה בעלת צורה ייחודית. מבט בעין קונספירטיבית ומתוך מלחמת עולם שלישית של ימינו. גג העולם, קצה הפירמידה. מגוג, על משקל מדור, מטוש, זה שמגגגים באמצעותו. חידה. קפסולה סמנטית המחכה לגאולה.

תל אביב של מטה:/ הערים הנסתרות מן העין של תל־אביב. ערים עצומות בגודלן. עצומות מעין. תחת מתחם שׂרונה, למשל, פעורים שני מחסני ענק מהם מסתעפים מעברים תת קרקעיים. המחסנים נחשפו לרגע במהלך השיפוץ הגדול ונחתמו מחדש. מתחת לדיזינגוף־סנטר מסתתרים מאגר המים הגדול בישראל, מקלט כימי־אטומי לאלפים ומערכת מעברים תת קרקעיים; חלקם מובילים לחוף הים של תל־אביב, וחלקם – מי ישורנו. הם אינם נגישים ל׳אדם הסביר׳ שוחר השגרה. ובכל זאת הם שם, רוחשים בחשיכה הצווחנית־מהוסה מתחת למונומנט שוקק החיים, אורבים ליום פקודה, בו המציאות הסמויה תקיא עצמה ותתפרץ אל פני השטח, תתערבב ותערבב אותו בסיאוב.

و  و  و  /  מירב גבעוני הרושובסקי

הַשָּׂפָה מְאַיֶּמֶת לִבְלֹעַ אֶת הַלָּשׁוֹן. כְּבָר עַכְשָׁו הִיא שִׁשִּׁים וְשִׁשָּׁה אֲחוּזִים מִשֶּׁטַח הַכַּדּוּר. בְּכָל שְׁנִיָּה

נוֹלֶדֶת מִלָּה חֲדָשָׁה.

 

אָסוּר לְצַיֵּר עַל סְפָרִים. 

מָה שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹכִיחַ: אַלִּימוּת. 

נֶגֶד וּבְעַד מִלִּים.

 

שָׁם וְשָׁם חוֹלְלוּ הַמְּחוֹלְלִים.

 

כֻּלָּן אוֹמְרוֹת, כֻּלָּם קוֹרְאִים, בֹּאָנָה, לֵכְנָה, שֹׁבְנָה.

יוֹרְדוֹת יוֹרְדוֹת וְעוֹלוֹת 

יוֹרְדוֹת. שׁוּב מִסְתַּדְּרוֹת בְּטוּרִים, 

שׁוּב מִשְׁתַּגְּעוֹת

מֵעֹנֶג. לְכִי, שׁוּבִי.

 

(מִקְלָט) כָּךְ חוֹפְרִים: בַּכִּכָּר סִמְּנוּ שְׁלוֹשָׁה עִגּוּלִים, שֶׁאַתְּ קוֹרֵאת קֻבּוּץ,

וְהוּא הָעוֹמֵד. כְּנֶגֶד וָוִים בָּעוֹלָם. כְּנֶגֶד וָוִים נִסְתָּרִים. הוּא נֶעֱלַם וְקוֹלוֹ נִשְׁמָע. תַּךְ נִסְתָּר בַּגַּן. 

הוֹוֶה ה־ו נִשָּׂא בָּרוּחַ, (לְהַגִּיד אוֹ לִשְׁתֹּק, שִׁבֹּלֶת. לְהַגִּיד בַּשָּׂדֶה, לִכְרֹעַ עִם הָרוּח מִן הוֹן), הוּא הוּא

הוֹפֵךְ בַּשְׂרָנִי, עָמוּם. תְּנוּעָה שֶׁעוֹלָה מִן הַגָּרוֹן נִשְׁבֶּרֶת בַּקּוֹצִים.

 

נוֹתְנֵי הַשֵּׁמוֹת, בּוֹאוּ!

בֵּין 

דּוֹחֲפִים 

וּבֵין 

נִדְחָפִים

עִמְדוּ 

עַל 

הַשָּׂפָה

בְּטוּר 

אָרֹךְ

בַּתּוֹרָה.

 

שָׁם חוֹל וְשָׁם חוֹלִים.

 

 הָאוֹת ו הָאוֹת و

יַלְדָּה פִּירָט קוֹרֵאת אֲהוֹי.

בִּשְׂפַת הַסִּימָנִים עוֹמֶדֶת, עַל קְצֵה הַקַּרְחוֹן שֶׁל הָאוֹתִיּוֹת.

 

         ה יוֹדַעַת            ו שׁוֹתֶקֶת

פַּעַם הָיוּ יְלָדוֹת         ו 

פַּעַם הָיוּ יְלָדִים         ו

פַּעַם הָיוּ מִקְלָטִים     ו

הִיא לֹא  מְגַמְגֶּמֶת, 

הִיא        מוֹסִיפָה,

לָזֶה יִקָּרֵא חִבּוּר

                                   ו           גַּם 

הִיא מַחֲזִירָה

אֶת    ה                       ו

ו        ה                      יא נִשְׁמַעַת.

 

מִקְלָט אַחַת הוּא מַחְסָן גְּרוּטוֹת. 

יָדַעְת? גְּרוּטוֹת הֵן חֲפָצִים.

 

הַיּוֹם בָּרוּר כַּשֶּׁמֶשׁ, הַהוֹוֶה הָיָה. 

 

כָּל הַיְּלָדוֹת                ו

כָל הַיְּלָדִים               

חוֹלְמִים עַל הַפְסָקָה שֶׁל אֵשׁ.

 

כָּךְ חוֹלְמִים: בּוֹעֵר וְאֵינֶנּוּ אֻכַּל.

כָּךְ חוֹשְׁבִים: אֻכַּל זוֹ שְׁגִיאָה. שְׁגִיאַת הַקֻּבּוּץ בַּקִּבּוּץ. 

כָּךְ אוֹכְלִים: בִּמְסֻבִּין.

 

שָׁם חָלָל                    

 

/

 

בַּתְּמוּנָה רואים: כִּכַּר הַתַּרְבּוּת שֶׁל הָעִיר הַחִלּוֹנִית,

וְשָׁם? 

הֵן מוֹשִׁיטוֹת אֶת הַיָּד ––– אֲנַחְנוּ.

מָתַי נוּכַל לַחֲזֹר הַבַּיְתָה?

 

בַּיָּדַיִם,       שׁוֹבְרוֹת אֶת הַשָּׂפָה.

ה הַיְּדִיעָה מִתְפַּזֶּרֶת עַל כָּל צַעַד וְשַׁעַל.

ה הַהַהַהַ   נִדְבֶּקֶת לַסֻּלְיוֹת.

 

 

 /

 

שַׂמְתִּי לֵב שֶׁאַתְּ כְּבָר לֹא מְבַקֶּשֶׁת, בּוֹאִי, שׁוּבִי, 

נֶחֱזֶה בָךְ.

 
 

תל אביב, עיר מקלט. כיכר הבימה, לב העיר. המסאית עדי שורק מצאה בכתובים שפירוש המושג עיר מקלט הוא ׳גלות פנימית שנועדה להעניק לארץ מנגנון חיוני נגד אלימות׳. לדבריה, תשומת ליבה הופנתה לרעיון ׳עיר המקלט׳ לאחר שנוכחה, להפתעתה, שחלק ממרצפות כיכר הבימה מכסות דלתות גדולות שמובילות אל מקלטים מתחת לכיכר. בעודה עוסקת בכתיבה על אודות הזיקה שבין כיכר הבימה לתימת עיר המקלט, עלתה בה המחשבה שפסל העיגולים של מנשה קדישמן, המכונה ׳התרוממות׳, נראה כסימן הניקוד ׳קֻבּוּץ׳.

 

במחווה פואטית לפרויקט הכתיבה של שורק, המשוררת מירב גבעוני הרושובסקי מוסיפה על מחשבות שורק וכותבת שפסל העיגולים של קדישמן, הנגלה לעיני הבאים מכיוון שדרות רוטשילד אל כיכר הבימה, עומד שם ׳כנגד ווים שבעולם׳, כאילו היה הוא מתמיד: מקום מקלט.

 

מחלון ביתי נשקפת כיכר הבימה, וממרפסתי האחורית  – מעונו לשעבר של המשורר אבות ישורון. בין לבין, אני מהרהר בכך ששׂורק מייחסת לאיש הצועק בכיכר זעקה שאין לסמנהּ במילים, אלא בצורה ||| ושעבור הרושובסקי, ברוח שורק, האות ו׳ היא כעין רווח שמצמצם את החיים למקום מקלט בחללי הלשון. אם כך, אפשר לומר שהנוכחות העזה של צעקת ה־׳אוווּ׳ של האיש, חסרת הפשר, סדקה בחזרותיה את החלל הפתוח של כיכר הבימה; קרעה את האוויר כהפרעה של סירנה מקולקלת. אפשר שבקיעת קול הצעקה, שובר המוסכמות בעוצמתו המשתנה, צימצם את נפשו של הצועק למקום מפלט, בחסות ה'המון' ומרחביו. אולי בשל כך, לפי עדות שורק, צעקת האיש הדהדה מגרונם של הפליטים האפריקאים, שהועסקו כ׳שותלי צמחים׳ באגן השקוע של הכיכר. עבורה, הדהוד הצעקה נארג משכפול קולות הפליטים, שאִפשר 'מקום מפלט' לדיבורם המחריש דרך קבע, ושורק המסאית מוסיפה בעדותה, שאותה זעקה 'אוווּ' הזכירה לה את צורת האות ו׳; האות שהועלמה בעצם השימוש בצורת הניקוד קֻבּוּץ בשירתו של ישורון.

 

אם כן, שורק מצביעה על זיקה בין ׳מתן המקלט לאות ו׳ בצורה |||, לבין הניקוד קֻבּוּץ שמכנס אליו את ה־אוווּ…׳. כמו כן, היא מבחינה שלפסל ׳התרוממות׳ צורה של קֻבּוּץ. מכאן, אפשר לחשוב שהקֻבּוּץ מייצג את התרוממות הרוח בשירתו המוקדמת של ישורון. כלומר, תודעת המשורר מתרוממת בחושבה על אודות ׳הבית׳ בישראל; אבל קורסת, בכתיבתו המאוחרת, לנוכח המחשבות על תרומתו לחורבן בית הוריו, בפולין על סף השואה [א]. אחרי הכל, יחיאל פרלמוטר מצא מפלט, בצעירותו, בשם אבות ישורון. לימים, הוא ביכה את התעלמותו ממכתבי אמו; מצרור המכתבים שלבו ננעל מולם. שהרי לא שעה לפניותיה ולתחינותיה של אמו, החוזרות ונישנות ולבקשותיה: לשמוע ממנו ולו מענה כלשהו. התעלמותו של ישורון הצעיר מתחינות אלו הפכה בשירתו הבוגרת להאשמה עצמית. להכאה על חטא, שהצטברה לכדי כאב, שלימים מצא ביטוי בשירי ׳הבית׳ שלו. ומהו הבית אם לא תנועת הנפש מחלון המבט, אל מרפסת המגורים והלאה אל מרחבי כיכר העיר? מהו הבית אם לא התנועה מפה לשם ובחזרה.

 

מבחינה היסטורית, דומה שפרלמוטר/ישורון מצא מקלט חילוני בעיר הצעירה תל אביב; מקלט מהעבר שלו, המסורתי והגלותי. אבל לימים הוא מכיר בכך שחייו בפלשתינה־א״י בעיר המקלט תל אביב, גבלו בדחיקה טרגית של משפחתו, שנותרה בפולין. מנקודת המבט שמעלה שורק לגבי דיני ׳עיר מקלט׳, אפשר שתפילות ׳הרוצחים בשגגה׳ המייחלות למות הכהן הגדול הן כמטפורה לתפילתו של ישורון הצעיר להצטרף אל משוררי העברית, במידה רבה על חשבון שפת אמו. אם כך, ניתן לומר שהרצון במות הכהן אצל הרוצחים בשגגה מקביל לדחיקת היידיש אצל ישורון – אף שעל שני הרצונות הללו הופעלו כוחות־נגד: על־פי האגדה פועלות האמהות כנגד משאלת־הלב של ההורגים בשוגג למותו של הכהן הגדול, בעוד ש׳לקחי חוכמת־החיים שבשפת האם׳ פעלו אצל המשורר כנגד הִכחדות היידיש. לפיכך, ניתן לחשוב שיחיאל פרלמוטר, ביקש לחלץ את מיתוס ׳המשורר, אבות ישורון׳ מקיומו כ׳מחבר בשר ודם׳ שעוגניו ביידיש.

 

לנוכח הטרגדיה של חייו – התעלמותו ממכתבי המשפחה והכחדותם בשואה – האם אפשר לומר דברי זכות על פרלמוטר/ישורון באמצעות ׳אגדת האמהות׳ של הכהן הגדול? – שורק מצביעה על ׳אגדת האמהות׳ כאופן התמודדות מיתי שנועד להשלים היבט במורכבות החוק המקראי. על פי האגדה אמהות הכהנים הגדולים מבקשות להמיר בהוראה ובלימוד את תפילת ׳הרוצחים בשגגה׳ למות הכהן גדול. זאת, בשל תוקף הצו הממלכתי, שאומר: מות הכהן הגדול משחרר את ׳הרוצחים בשוגג׳ מעיר המקלט. נחזור ונשאל, האם רוח ׳אגדת האימהות׳ מלמדת משהו על דברי הזכות שעלינו להעניק לשירת ישורון, על שבצעירותו בעט בעברו ובמשפחתו? האם אכן הלקח שנשמע משיריו של ישורון מעניק לו נקודות זכות כלשהן? בניסוח אחר, האם זכאי ישורון להתייחסות ברוח ׳בית הלל׳ בשל ההכאה על חטא? שהרי בראיון עם הלית בתו – שהופיע בספרה איך עשית את זה? – ישורון אומר, 'אני ה׳מה׳ ולא ה׳מי׳…'[ב]. כלומר, אני המשורר שמילא את חייו בעוול: הייתי בן שעזב ולא נענה למכתבי התחינה של אמו, ולכן, אני נוטל חלק באשמת הכחדותם בשואה.

 

כאמור, ברוח הרהוריה של המסאית עדי שורק על המרת ה־'אוווּ' של הצועק לסימן בן שלושה קווים ( ||| ), ובזיקה לפסל 'התרוממות' של קדישמן, אפשר לייחס להופעת הקֻבּוּץ בשירת ישורון את התרוממות הרוח, לרגע. אבל, אפשר גם ששורק פגשה, וחשפה לרגע, את מה שמבחינת ישורון הוכמן בקֻבּוּץ, שהיה לאחד מהמאפיינים הבסיסים בשירתו. עיונה של שורק מוביל למחשבה האפשרית שמה שהוכמן הוא היותו של הקֻבּוּץ מענה לתנועה בין (התימות) ׳חפות׳ ו׳אשמה׳, כמו גם בין ׳מקלט׳ ו׳גלות׳. במסה של שורק, התימות הללו מופיעות בזיקה לחוק עיר המקלט. ובהקשר זה, האם השימוש הייחודי בקֻבּוּץ אצל ישורון סופח אליו את התימות הללו? כמו כן, ולדידו של ישורון, האם צורת הקֻבּוּץ מבטאת קיטוע, ברוח בקשתה של שורק להשגיר את הסימן |||? אצל שורק, מדובר בקיטוע בלשון, שמעלים את החזרתיות האפשרית של האות ו׳. על כך אמרו חברות אָתֶ׳ר מָאתֶ׳ר תָּאנְג שהקיטוע הוא בגדר המופע האלכסוני של החלל שמופיע בין המילים והשורות בכתיבה; מופע עקרוני שבכוחו הפורע יכול להפרות את מארג הסדר באשר הוא, קל וחומר הסדר העירוני. לאור הדברים הללו, האם ניתן לומר ש׳הקֻבּוּץ המשבש של אבות ישורון׳ הוא בגדר פריעה שיש בה צעקה? אם כך, הלכה למעשה, הקֻבּוּץ בשירת ישורון מבטא את ׳מה שנאמר׳ (השבר) ולא בהכרח את ׳מי שאומר׳ (המשורר).

 

עם קורונת האומיקרון, מחלוני נשקפת צעקה דמומה. בכיכר הבימה ניצב אוהל רפואי, של מגן דוד אדום, לבדיקת אנטיגן. טור המחכים לבדיקה מחליף את צעקת היחיד בשתיקת ה׳המון׳. בעיר המקלט, יום אחר יום, רבים מתייצבים בצייתנות בטור האלכסוני המתמשך. התור האנושי מתפתל בדרך אל הבדיקה, מבקש הצדקה להימנעות מבידוד, מבקש להירגע מהחשש מפני המחלה המדבקת. מבחינת תיאטרון הבימה, כתפאורה לרגע, הצעקה של ההמון השותק מוצאת מקום מקלט בנפשו של המתבונן – ולו רק מעצם המבט המתבונן. חלל הכיכר נחתך בבסיסו, הפעם לא בגלל צעקה, הפעם בשל ההתפתלות האלכסונית של התור האנושי, שגבו מופנה אל קופות התיאטרון.

העיר, והצעקה שקובצה בה 

/

חובב רשלבך

[א] יוחאי אופנהיימר, תנו לי לדבר כמו שאני:  שירת אבות ישורון, הקיבוץ המאוחד, 1997

[ב] הילית ישורון, איך עשית את זה, הקיבוץ המאוחד, 2016           

 

האפשרות לשבת יחד, דוברות עברית וקוראותיה, ולשוחח על השפה ביחס משולב של קירבה וריחוק מישראל, עוררה בחברות אָתֶ׳ר מָאתֶ׳ר תָּאנְג ובי שאלות על גלות. במיוחד לנוכח העובדה שעיר המקלט נחשבת כגלות, אך זו גלות חיונית שהכרחית עבור קיומה של הארץ. ובמיוחד לנוכח הפרוייקט שלהן שבו ׳אחרוּת בתוך השפה היא לב ומקור [פרוייקט] ההזמנה׳. גם סביב היחס הצורני לשפה התעורר עניין משותף: אצלן, הקו החוצה הנע הכחול הדק שמופיע באתר ופוגש את הטקסטים בכל מיני אופנים שמזכירים חצייה, מחיקה, הדגשה, סימון גבול והתרת גבול, יחס מודגש בין הגראפי והמילה. אצלי, המרצפות, לחשוב טקסט כמרצפות, לצרף אמירה ועוד אמירה, שיחה ועוד שיחה, כתיבה ועוד כתיבה, כמשטח שמרצף אחרת את משטחי הארץ. ואת כיכרותיה. לכן מעניין אותי לחשוב בעברית על עברית עם מי שמתגוררות מחוץ לישראל והעברית היא שפת אימן. קווים אחרים נוצרים. כלומר, קואורדינטות גמישות יותר של משיכה.

 

המחשבה על גלות הייתה בבסיס הישיבה בכיכר הבימה בשנה שאחרי מלחמת עזה, קיץ 2014. היא התפתחה בעקבות אנשים רבים שעזבו באותה תקופה; בעקבות השאלה האם זה אחראי עבור ילדינו להישאר במקום כזה; בעקבות ההחלטה להישאר. אבל איך נשארים פה? איך ממשיכים לדבר עברית? מאיזה מקום? השאלה מדוע סופרים יהודים כתבו באופן מורכב, עשיר ומלא השראה יותר כאשר חיו בנפרד מריבונות יהודית, מסתובבת בראשי כבר שנים. ומה עושים עם המחשבה הזו, כשנשארים?

 

דניאל בויארין, שחי בארה״ב, רוצה להשתמש במונח פזורה (diaspora), במקום גלות (exile) [א]. המושג פזורה מעניק את המשמעות המיוחדת שלפיה גוף חברתי מוצא לכידות מעבר לגבולות מדינה או לאום. לפי בויארין מתאפשרת הלכידות בזכות התכנסות סביב ספר, התלמוד, שהיווה מולדת נודדת במקומות שבהם ישבו יהודים ברחבי העולם ולאורך ההיסטוריה. תרבות הפזורה קשורה בשייכות בו־זמנית לכמה מרכזים תרבותיים, לכל הפחות לשניים. כאשר הפזורה מעניקה יכולת תנועה, מעברים, חיים בתרגום, התורמים לחשיבה מורכבת וליצירתיות. יחד עם ההכרה בקשיים שמצב הפזורה מזמן, בויארין מדגיש שאי אפשר לחשוב על הפזורה כעל מצב של כורח היסטורי או אחר, אלא גם כבחירה באורח חיים. והוא מוסיף שהמילה ׳פזורה׳ שונה מהמילה ׳גלות׳, שכן האחרונה מורה על טראומה ועל כמיהה לארץ אם. אני מסכימה עם בויארין. מחשבת הפזורה קוסמת לי. אני מכירה באיכויותיה, זכיתי להכירה מקרוב משהוריי ואחיי היגרו לארה״ב, וגם בזכות אנשים מרתקים שאני פוגשת. ובכל זאת, בשיחה המתרחשת בעברית יש למילה גלות נוכחות עמוקה ותשתיתית, קדומה ועכשווית, שקשה להניח בצד. בויארין נולד למצב הפזורה, חברותיי באָתֶ׳ר מָאתֶ׳ר תָּאנְג ואני נולדנו במדינה שביקשה תואם בין המונח יהודי ובין המונח ישראלי; בין השייכות לעם הנפזר המיוחד הזה ובין שייכות לאומית. מדינה שניסתה לאלף את המרדנות היהודית ואת הנבדלות המעורבת שלה. להתאים אותן ליישות האזרחית שנוצרה כאן, בפיסת הארץ הזו, שהמיתוס המקראי מהלך עליה כמין מפה נוספת, רפאית וחיה, מכשפת. לזאת נולדנו, ועוד בכסות מתעתעת של חילון. אך מה עושים עם התולדה? עיר מקלט מתעניינת בשינוי תוֹלָדוֹת, ביצירה של קשרי־דם מותקים עם אנשי רוח, שמוליכים הלאה מן הקניין והשייכות השבטיים, מהיגיון גאולת הדם. זהו מהלך שקשור בגלות דווקא. אך אולי מדובר בגלות מסדר אחר מזה הגאוגרפי? גלות עיר המקלט היא גלות של לימוד ושל הכרה באחריות לאלימות או בעובדה שאנו עשויים להשתתף בה בשוגג. אין זו גלות עבור קורבנות, אלא דווקא עבור מי שיש להם מגע עם כוח. מחשבה שהחלה עם הכניסה לארץ (אלוהים, משה, יהושע) ופותחה והפכה מדוקדקת ורוויית פרטים ספרותיים בידי חולמי הגלות הבבליים. מחשבה שפותחה בתלמוד בידי אלו שהיה להם נסיון מר עם כוח ועם ריבונות, והיה להם הידע של החורבן – להביאם אל פתחי הממלכות ואל כל אותן רשויות לאום ומלכויות שבהן התגוררו ונדו. לכן היא מעניינת אותי כל כך, כי כמו אָתֶ׳ר מָאתֶ׳ר תָּאנְג, הם חושבים את העברית מקירבה מוחלטת ומריחוק מובהק. 

 

לקראת השיחה מירב שלחה לי תצלומי מקלטים מהקיבוץ שבו גדלה, איך המקלט קלוט בתוך זיכרונות ההתבגרות, באינטימיות של הגדילה, בריחות ינקות, שוכב לו עכשיו עם עלים מכסים, מגלה עצמו: עצם בגרון שחיבקנו כדובי מנחם מבלי שידענו את מה. בשנה שבה התגוררתי בעין גב גם אני שיחקתי בבונקרים. הם היו לי מרחב ילדות מופלא, מין אי בודד לרובינזונית קרוזו הצוהלת והחשאית שהייתי, שמגלה את המחילות ומשתתפת במעשה הגדול. רק לימים הקשבתי להן, איך הן רוחשות בתוכי באינטימיות קשה וכבר אחוזות בי לבלי התר. מירב ואני הלכנו להקשיב להן שוב.

 

בשיחה בחרתן לדבר בדף של ׳עיר מקלט, 9 מרצפות' שכתבתי על הצועק, ועל הופעת ה־וו שמעידה על העדר ה־וו של אבות ישורון, דרך הקֻבּוּץ הגדול (שמכונה ׳התרוממות׳) שקדישמן הניח שם, בכיכר שבלב העיר (האם ידע מה הוא מניח? האם אנו יודעים?).

זה שימח אותי במיוחד משום ששנים אני תוהה איך אספר על קריעת האות מתוך שם הוויה שקרע אבות והשיב באופן אחר ללב רחבת התרבות. ואיך אספר על שיבת האות וו בזעקה נטולה של אדם צועק שפרצה באחד הימים בכיכר, ועל הגננים ששפתם ערבית ואז, בפעם היחידה ששמעתי אותם בקול, הצטרפו אליו: הווווווווווווו.
 

מירב דיברה על כתיבה של זעקה חורגת מנשוא ועל תיעתוק האין־מובן ועל צורת האות ועל צורת הדף ועל הרווחים.

 

ענת הקשיבה למילה 'שגגה' ועזרה לי למצוא בה את המילה 'גג'. הכול, כך נדמה, מצוי ביחס הלשוני הזה. וגם דיברה על השעיית החוק אצל בנימין ועל מחשבת האלימות של ארנדט, וקישרה אותי ללשון האם בתלמוד, שמלמדת את הפרשנות שנעשית כמארג. לשון אם שמתערבת בחוק ומונעת ממנו נוקשות מוגזמת; לשון אם שהיא האגדה שמשפיעה מרחב חידתי. שירה בפרוזה.

 

ודיברנו על אמהוּת במרחב הציבורי ועל הנסיון שהיה לי בכיכר עם ילדה קטנה אחוזה בידיי בדרך אל המקלט ועל רעד ברגליים וכעס ואי ידיעה. ותחושה שמשקיעים בטכנולוגיות מקלט ולא בלשון מקלט. הכל ביחד בזמן הירידה למקלט ואז עוד לא ידעתי שאכנס לכל החיפוש הזה שנבע מהירידה אל התחתיות. וסיפרתי על שהות הכתיבה בכיכר במשך שנה בבקרים, לאחר שהבאתי את בתי לגן, כדי לחשוב על מלחמה ממבט נמוך, קרוב ככל שניתן לקולות הצמחים והאבנים. קרוב גם למצב השולי של אם בבוקר המקנחת אפים ומוחה דמעות פרידה וזוכרת ריחות דייסה וריחות צואים ומנסה להמשיך אל החיים הנקיים, המתקדמים, המאורגנים, כאילו הכול כרגיל. קרוב גם לרעד ברגליים. 

ודיברנו על הסורגות העירוניות, שאת השרוולים שסרגו לעצים ראיתי בכיכר, והם ששלחו אותי לחשוב על אורגות מיתיות ועל אורגות עכשוויות ולהיזכר באמהות הכהנים הגדולים שמלמדות את מארג לשון האם כגלגל הצלה. וגם על עימותים קשים בין המשטרה לסורגות העירוניות דיברנו, ועל הקשר בין אריגה ואלימות ששזור במיתוסים וממשיך להיקשר עכשיו באופנים שונים. 

 

תמר דיברה על הארכיטקט גוטפריד זמפר (1803-1879) שמסביר את הקשר בין אדריכלות ומארג, דרך העובדה ששני התחומים קשורים ביצירת קשרים. כלומר במחשבה מה קושר דבר לדבר, ומה שומר על נפרדות הדברים כך שיוכלו להיות בכל זאת קשורים. ומה מאפשר רווח? אולי השאלה על הקשרים שמצויים מתוך רווחים, יחד עם חורים, קשורה גם ליחסים עם העברית?

 

הטכנולוגיה מאפשרת לנו שיחה שמאגדת אנשים ממקומות רחוקים מאוד. האם אנו חוזרות כך למה שבויארין מציע? התכנסות סביב התלמוד במצב של פזורה? האין זו גם התכנסות סביב הספרות? האם אנו שותפות לתקופה שבה הספרות העברית הופכת מולדת נודדת עבור מי שרחקו וגלו? ואולי רק כך תוכל הספרות העברית להיות גם עבור מי שנשאר? כלומר, רק כך היא תהיה עשירה דיה, ספרות דיה, מתרחקת מריבונות דיה, גולה דיה?

 

אני שומעת בקול של אָתֶ׳ר מָאתֶ׳ר תָּאנְג את עצב השייכות הרחוקה. אני שומעת גם את תחושת ההקלה שבהשתחררות מן הגוף הכואב, המכאיב והשתלטן של המדינה. את גילוי היהדות מחדש ואחרת. אני קשובה לרחשי תנועה תת־קרקעית של השתייכות בארץ חדשה – קירבות חדשות שמגלים, זרויות שלא ניתן היה לשער קודם. (אני זוכרת, למשל, את הצורך שלא יחשבו שאת פורעת חוק, שלא יגרשו. וגם את הידיעה שכמהגרת את יודעת דברים על המקום שבני הבית לעולם לא ידעו. ואינך יכולה לומר).

גלות או, עצב השייכות הרחוקה 

/

עדי שורק

[א]  Daniel Boyarin, Traveling Homeland, University of Pennsylvania Press, 2015