הגה כפול שתיים

בלי הגה, כלי של ניווט ושליטה, התנועה והכיוון של הנסיעה במכונית לא מתאפשרות ובלי הגה השפה משותקת. ההגה הוא הממד החומרי והאקוסטי של השפה, הוא קדם־שפה, ניצב על סיפה, ׳על פי הדיבור׳ (׳נָסַעְתִּי, אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר׳, מתוך אנוס על פי הדיבור, עיר ובהלות). המשורר הוא הנוסע ללא הגה, נטול אותו ממד המאפשר את הדיבור ואת השליטה. אבל ההגה, תנאי האפשרות של כל דיבור, כמו המנוסה, נכפה עליו. במנוסתו בלי הגה הוא נחנק, גופו מייצר את קול הירייה, מילותיו מגלמות, כשהן מהדהדות אקוסטית זו את זו, את הממד החומרי של השפה: ׳נשל׳, ׳נשמה׳, ׳נחש׳, ׳משנן׳.

​

´•´ ׳וְלֹא נוֹתְרָה / אֶלָּא הַמּוּסִיקָה שֶׁהָיָה

אֲבִי / שׁוֹמֵעַ בְּתַחֲנוֹת הַבּוּשָׁה׳ (מתוך מתחת לפני האדמה, אני ולא מלאך). כאן המכונית מחכה בחניון התת־קרקעי, שם אולי אין קליטה של רדיו (וגם: אי האפשרות לקלוט תחנות ערביות בישראל של שנות השבעים והרעשים של ה׳אין אנטנה׳, קליטה ומסירה – גם הן ממאפייני השפה), ובכל זאת, רק שם יכול האב לשמוע את ׳תחנות הבושה׳ רגע לפני שהקולות הזרים הופכים, בעל כורחם, בעצב (עצב גופני וגם עצב במובן של קינה) לשפה. ׳וְלֹא אֶשְׁכַּח לְעוֹלָם / אֶת עֶצֶב יָדוֹ הַמְגַשֶּׁשֶׁת / אַחַר הָעִבְרִית, לְהַחְלִיף מַהֵר, / לִפְנֵי שֶׁיוֹצְאִים וְעוֹלִים / מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.׳

ההיפוך המרחבי בשיר בלי הגה לוכד, דרך התנועה, לא את המבט קדימה אל/על הדרך (שהיא גם העתיד המיידי שמתגלה תוך כדי תנועה ואינו ידוע) אלא את המבט של מה שנוסעים ממנו, מה שנותר מאחור אבל עדיין נשרך, ׳מִתְקַלֵּף אֲחוֹרַנִּית / כְּמוֹ נֶשֶׁל נָחָשׁ עֲנָק.׳ במקום לנוע קדימה עם תנועת הזמן והמכונית, המבט לאחור מבעד לשימשה מנכיח את נסיגתו של העולם. זהו מבט מלנכולי שאינו יכול להניח לזמן, שכן ׳״מְהִירוּת כָּפוּל זְמַן / שָׁוֶה דֶּרֶךְ״.׳

נשל הנחש כבר מטרים את הסצנה מבראשית. הנחש זוחל על גחונו (כמו גחון של מכונית שם ממוקמים הצירים); הנחש הורג בהכשה ובחניקה, ׳נָסַעְתִּי כִּי אֲנִי נֶחְנָק.׳ מי מפעיל את המשורר, חונק אותו, גורם להיותו ׳נִפְלָט כְּמוֹ כַּדּוּר מִקָּנֶה שֶׁל אֶקְדָּח׳? כשהוא חסר את כינוי הגוף, זהו משפט המייצר, ברובד הלשוני שלו, את היפלטות האני אשר בכל זאת, בלי הגה, ממשיך ודובר: ׳לֹא לָקַחְתִּי כְּלוּם חוּץ מִגּוּפִי׳. 

´•´ עם הגלישה של השיר בלי הגה לסיפור גן עדן, זמן הווה דוחס לתוכו עבר מיתי. סיפור הבריאה השני, לפיו מוצא האדם הוא מעפר, הוא מיתוס המוחק את הנשי, את מוצא האדם מאיש ואישה ומהאם . האדם, שעל גופו ׳נִכְתַּב׳ (נכתב על הגוף כנושא וגם נכתב על הגוף כמצע חומרי) אמנם לא לקח מעץ הדעת, אבל מהאישה לקח: ׳לֹא לָקַחְתִּי כְּלוּם חוּץ מִגּוּפִי׳ (בלי הגה); ו׳לֹא לָקַחְתִּי / אִתִּי דָּבָר מִלְּבַד הַגּוּף, שֶׁאֵלָיו / אֲנִי מֻכְרָח.׳ (מתוך אנוס על פי הדיבור). המילה ׳כלום׳ ושבירת השורה אחרי ׳לא לקחתי׳ מצביעות בה בעת על סיפוק אליבי והודאה באשמה: ההשלמה עם סופיות הגוף, כפי שמתבשר אדם: ׳עד שובךָ אל האדמה כי ממנה לֻקָּחְתָּ כי עפר אתה ואל עפר תשוב׳ (בראשית ג, יט).  

​

​

התמעטות וצמצום (עד עפר) מאפיינת את הממד החזותי של שני הבתים המרכיבים את השיר בלי הגה. הם משרטטים צללית כפולה של אקדח ומהדהדים זה את זה בהתקצרות, כמו הד שנותר (׳עכשיו׳) לאחר קול הנפץ של הירי. 

​